<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' פסח</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ואמור רבואתא חלב שחלבו בכלי נקי קודם הפסח, וכן גבינה שנקפת בכלי חדש ושמרה מחמץ מותרין לאוכלן בפסח, ואם לאו אסורין.
<h2>דף מב.</h2>
וכל הני דתנן באלו עוברין בפסח בדאית בהו מיא עסקינן, דאי לית בהו מיא הא ק"ל [ל"ה ע"ב] מי פירות אין מחמיצין. ובגמרא דבני מערבא [פ"ג ה"א] גרסי' נמי בהדיא, אמר ר' מונא וכולהון ע"י מוי. וכל הני דאיערב בהו בכונה דחייב לבער, אבל אי נפל אפילו כשיעור ביצה דנהמא בחביתא דמשחא אסור למיכל מינה בפסחא ובתר פסחא שרי.
<h2>דף קז:</h2>
מטבל במיני תרגימא, פי' רבינו האיי גאון ז"ל תרגימא כסנין של מיני מתיקה דתניא בתוספתא דברכות [פ"ד ה"ד] הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני כסנין. מטבל הוא לשון אכילה מועטת שאינה בקבע, תדע לך שהרי אמרו [צ"ט ע"ב] לא יאכל עד שתחשך והדר אמרו מטבל במיני תרגימא. וכדתנן נמי [קי"ד ע"א] מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת.
<h2>דף קיד.</h2>
והני ד' כוסות ראשון ושלישי ורביעי טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, ושני טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, מפני שדעתו לאכול ולשתות, והכי מסתבר.
ומאן דלית ליה חמרא בלילי פסחים מקדש אריפתא מידי דהוה אשבתות וימים טובים, והיכי עביד שארי ברישא המוציא ובצע ליה לריפתא ומנח ידיה עלויה עד דגמר קדושא ובתר דגמר קדושא מברך לאכול מצה ואכיל, והדר מטבל בשאר ירקי, ועקר ליה לפתורא ובתר הכי מתחיל מה נשתנה וכולה הגדה עד גאל ישראל, ומברך אמרור ואכיל, והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה.
<h2>דף קטז.</h2>
ואמר רב מתתיה ז"ל הא דאמרי' כל [מאן] דצריך ייתי וייכול, ייתי ויפסח, כך היה מנהג אבותינו שהיו מגביהין את השולחן ולא היו סוגרין דלתותיהן והיו אומרים כך והיו כל שכיניהם ישראל, ולקבל שכר היו עושין, ועכשיו שנתערבו בישראל גוים, עניי ישראל אנו מפרנסין בתחילה כדי שלא יחזרו על הפתחים ואח"כ אנו מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג הראשון. וקאמרי' [תענית כ' ע"ב] רב הונא כי הוה כריך ריפתא אומר כל דצריך וכפין ליעול וליכול, וכיון דשמע רבא להא מילתא אמר לא יכילנא משום דנפישי בני חילא.
<h2>דף קטז:</h2>
ואמר רב צמח גאון ז"ל והלל שבלילי פסחים אין צריך ברכה לפניו מפני שחולקין אותו באמצע. ושהקשיתם וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו, והא תנן [נדה נ"א ע"ב] כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, הא אמר ר' יוחנן [ערובין כ"ז ע"א] אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ואמר רב האי גאון ז"ל מילתא היא כדאמר רב צמח שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור [קט"ז ע"א], ואין אנו אומרים אותו בתורת קורין אלא בתורת אומרין שירה, שכך שנינו ר(שב)"ג אומר וכו' ובסופה לפיכך אנו חייבין להודות וגו' עד לומר לפניו הללויה, כך היא שנויה במשנתינו. ויפה אמר שאין למדין מן הכללות, וכולי עלמא הכי דבר, וכך ירשו ישראל מאבותיהם ואין למדין מן הכלל הזה לדחות מעשיהם. והרי ק"ש אין מברכין עליו אקב"ו לקרות ק"ש ואנו מברכין לאחריה אמת ויציב, וזו ודאי ברכה לק"ש היא, שהרי על כל פרק ופרק אומר אמת ועל חתימתה שהיא פרשת ציצית אומר אמת ממצרים גאלתנו. כל זה כתבו הגאונים וכתב הרב בשמם. ואני הכותב אומר כי לפיכך אנו חייבין להודות שהיא הודאה במקום ברכה היא, שהרי הודאה במקום ברכה כאשר כתב הרב בברכת אלהי נשמה שנתת בי וכו', דכיון דאית [בה] הודאה כפותח בברוך הוא.
